Heroes\גיבורים

**Gondorian** · 06-15-2007, 01:39 AM

Heroes\גיבורים

הקדמה

גיבורים היא סדרה שמספרת על איחודם של גיבורי שבסופו של דבר מצילים את העולם. הסדרה היא בעלת 23 פרקים (נכון לעונה הראשונה). הסדרה היא מדהימה ומעניינת. החלטתי לעשות מן פרוייקט ולהפוך את הסדרה לסיפור. בינתיים כתבתי רק את ה-13 דקות הראשונות של הפרק הראשון, וסביר להניח שיש הרבה טעויות במילים ובהיגוי, אבל זאתי רק טיוטה. אני מפרסם את זה פה, ואני מקווה לסיים לכתוב את הפרק הראשון כמה שיותר מהר (הפרק הוא 52 דקות). אני משקיע כאן המון, ואני אביא תמונות ובאמת אשקיע בסיפור הזה, לכן אני מקווה שתהנו לקרוא אותו. אשמח מאוד אם תעירו על טעויות.

אם זה נראה לכם קל, אתם טועים. זה באמת היה לי קשה. בבקשה תגיבו. אני עוד עובד על ההמשך.
אני יודע שיש "זכויות יוצרים" על הפרק, אבל בתכלס אני רק משכתב אותו מהסדרה. מקווה שתבינו.

אני רק אסביר בקצרה מה אני עושה בתהליך הזה. אני רואה את הפרק מחדש, אני כותב את הדברים שנאמרים בפרק, מוסיף מידי פעם מחשבות של הדמויות, מתאר את הרגע, מתרגם קצת מילים שלדעתי תורגמו לא נכון, משווה עם מקורות מידע של אנשים אחרים כדי לגלות פרטים שאי אפשר לגלות בעזרת הפרק (גיל הדמויות למשל), חוקר לעומק את הסדרה, ועושה עבודה רצינית.

אתרים בהם נעזרתי:
האתר הרשמי לסדרה Heroes
האתר הישראלי הראשון לסדרה גיבורים
פורום FXP
גלריות תמונות של השחקנים
HeroesWiki - האנציקלופדיה בעברית לגיבורים.

פרק א' - Genesis\בראשית

בימים אלה, קבוצת אינדיבידואלים שנראית לכאורה אקראית מגלה שיש לה יכולות "מיוחדות". למרות שהם לא מיודעים לכך עכשיו, האינדיבידואלים האלה לא רק יצילו את העולם, אלא גם ישנו אותו לנצח. השינוי הזה מרגיל לבלתי רגיל לא יקרה בין לילה. לכל סיפור יש התחלה. החלק הראשון של עלילות גבורתם מתחיל כאן...

- ניו יורק, פיטר פטרלי -
פיטר פטרלי, אדם נאה בן 26, עמד על קצהו של גג בניין גבוה בניו יורק. הוא לבש מעיל בצבע חאקי שכיסה את חולצתו האדומה. שערו החום שהגיע לו עד הכתפיים התנופף ברוח שבגגות ניו יורק.
מהיכן היא מגיעה?
המסע הזה. הצורך הזה לפתור את מסתורי החיים בזמן שלשאלה הכי פשוטה אין תשובה:
מדוע אנחנו כאן? מהי הנשמה? מדוע אנו חולמים?
אולי כדאי שנפסיק לחפש. בלי לרדת לעומק העניין, בלי לחפש מעשיות. זהו לא הטבע האנושי. לא הלב האנושי. זו לא הסיבה שאנחנו כאן.
פיטר פטרלי הרים את ידיו לאט לאט. הוא עצם את עיניו ולבו דפק במהירות לא הגיונית. הוא היה נחוש בדעתו לעשות את זה, הוא היה בטוח שהוא יצליח, הרי הוא אדם הגיוני. הוא התקדם צעד אחד קדימה והתחיל ליפול מהבניין שבניו יורק. הוא קידם את ידו קדימה והמשיך ליפול.

- ניו יורק, פיטר פטרלי וסימון דבו, לפני כמה שעות -
"מה שלומו?" סימון דבו פתחה את דלת הדירה שבבניין הקומות בניו יורק ונכנסה פנימה. פיטר פטרלי ישב על כסא וקרא בקול את עמוד המניות. "אני מצטערת, הבהלתי אותך?" סימון הניחה את תיקה על הכסא ופנתה לפיטר בשאלה. פיטר הניח את העיתון על המיטה הגדולה באמצע החדר. "לא" הוא ענה "לא, אני רק... ממשיך לחלום את החלומות המדהימים הללו בכל פעם שאני עוצם את עיני ו..." סימון לא נראתה מתעניינת, היא הורידה את המעיל שלה והתקדמה לכיוון המיטה. "לא משנה" אמר פיטר, כשראה שסימון לא באמת מעוניינת לשמוע מה בפיו. הוא היה בתפקיד, קשה להיות אח פרטי בעיר ניו יורק. הוא לא לבש בגדי רופא מפחידים, אלא חולצת טי שירט כחולה ומכנסי ג'ינס.
שניהם הסתכלו על מי ששוכב במיטה, אדם שחור שכב שם כשעיניו עצומות והוא מחובר למכשירי הנשמה. "הוא אוהב שאני קורא לו את עמוד המניות" אמר פיטר לאחר רגע של שתיקה. "האם הוא בכלל בהכרה?" סימון שאלה בזמן שהניחה את ידה על האיש השחור. "לא" מלמל פיטר "עבר כבר שבוע, אני חושב שהוא קרוב, אולי עוד יומיים". פיטר, שעמד עד עכשיו מהצד השני של המיטה התקרב לסימון. הוא היה ממש קרוב אליה, ממש כמו זוג אוהבים. "אתה יודע, איני יודעת מה הוא היה עושה בלעדייך" אמרה סימון "יש לך מתנה אמיתית". פיטר התרחק קצת. "אני רק עושה את עבודתי" הוא אמר. "לא" אמרה סימון בקול תקיף "אתה כמו בן בשבילו". פיטר חייך. "כן, ובכן, זה יהפוך אותנו להיות אח ואחות, וזה יהיה מוזר מאוד אם אי פעם אציע לך לצאת איתי". סימון הפנתה במהירות את מבטה לכיוונו של פיטר, זה אכן הפתיע אותה. היא הייתה בחורה בת 28, שיערה היה חום ומתולתל ועיניה הירוקות היו שילוב מצוין ביחד עם שפתיה הגדולות ופרצופה היפה. "אני מצטער" אמר פיטר "זה לא... זה לא היה הולם". עכשיו היה תורה של סימון לחייך. "לא, זה מתוק, זה..." היא אמרה "אני יוצאת עם מישהו ואני..." פיטר הפסיק את דבריה ואמר "כן. לא, באמת, זה בסדר". הוא סובב את הראש בצורה מוזרה. מה זאת השורה הזאת? למה הוא אמר את זה בכלל? זה לא היה הולם, בכלל לא הולם.
הייתה שתיקה בין השניים. "אני צריך להחליף את האינפוזיה שלו" אמר פיטר לבסוף. סימון עשתה בידיים סימן של "אני מצטערת" והלכה לאחור. פיטר החליף את האינפוזיה וסימון יצאה מהחדר.

- מאדראס, הודו, פרופסור מוהינדר סורש -
"האדם הוא זן נרקסיסטי (מאוהב בעצמו) מטבעו" אמר פרופסור סורש. הוא לבש חולצה ומכנסיים בצע חאקי ועיניו היו נעוצות במפת העולם. באותו זמן, הוא העביר הרצאה למספר תלמידים באוניברסיטה קטנה שבהודו.
"התיישבנו בארבעת פינותיה של הפלנטה הזעירה שלנו" המשיך הפרופסור את ההרצאה "אך אנו לא השיא של מה שנקרא: אבולוציה". הוא הפסיק להסתכל על הלוח וחזר להסתכל לכיתה שהוא מלמד. "כבוד זה שייך לג'וק הנחות" הוא אמר "מסוגל לחיות חודשים ללא אוכל, להישאר ללא ראש במשך שבועות". כמה תלמידים כתבו במחברת. "הוא גם חסין מקרינה" המשיך הפרופסור לדבר על הג'וק. "אם אלוהים באמת יצר את עצמו בצלמו, אז אני מתחייב בפניכם שאלוהים הוא ג'וק". התלמידים העבירו מבטים אחד עם השני שאומרים "מה האיש המשוגע הזה עושה כאן?". הפרופסור ראה את זה, אך החליט להתעלם. "אומרים שהאדם משתמש רק בעשירית מכוחו של מוחו" הוא אמר "עוד אחוז אחד ויכול להיות שהיינו ראויים להיות בצלמו של אלוהים". הפרופסור עצר, חיכה לפרצופים מלאי הערכה שלא הגיעו. "אלא אם כן היום הזה כבר הגיע" הוא המשיך בהרצאה "פרויקט הגנום האנושי גילה שסטיות קטנות בקוד הגנטי של האדם מתרחשות בשיעורים מהירים יותר ויותר". התלמידים נראו מתעניינים, הפרופסור הגניב חיוך קטן. "שיגור ממקום למקום, ריחוף באוויר, התחדשות רקמות, האם אלו דברים מחוץ לגבול האפשרי? או האם האדם נכנס לשער חדש לאבולוציה?" אדם שדומה מאוד לפרופסור נכנס לכיתה. הוא עמד בדלת, ככל הנראה חיכה שהפרופסור יבוא לקראתו. הוא לבש כמעט בדיוק את אותם הבגדים, ואם משקפיים לא היו מחסים את פניו היה אפשר עוד לחשוב שהם אחים. הפרופסור לא שם לב לכניסתו של האדם והמשיך בהרצאה. "האם הוא סוף סוף עומד על סף מימוש הפוטנציאל האמיתי של האדם?"
האדם שעמד בכניסה אמר לפתע "אני מצטער. נגמר הזמן". הפרופסור נראה מאוכזב. התלמידים קמו והתקדמו לכיוון היציאה. בעוד התלמידים יוצאים אמר הפרופסור לאיש בכניסה "אני יודע, אני יודע, אני מתחיל להישמע כמו אבי. איני יכול לשלוט בכך" הוא אמר "אתה יודע שהם יכולים לפטר גם אותי אם הם רוצים". הפרופסור אמר את המשפט האחרון בקול תקיף, אך מיד לאחר מכן נרגע וחזר לעצמו. "אך יש בזה משהו, ניראד." האיש שהתגלה כניראד סידר את עניבתו. "עד כמה שזה נשמע מטורף..." הפרופסור אמר משהו ואז נעצר לרגע, הוא ראה שניראד נראה כאדם בעל בשורות רעות. "מה קרה?" שאל הפרופסור. "זה אביך. הוא מת" אמר ניראד והסתכל לפרופסור סורש בעיניים. שתיקה קצרה עטפה את המקום בו עמדו, אך הפרופסור חזר לעצמו מיד ושאל "איך?"
ניראד תפס את מוהינדר ביד ומשך אותו מחוץ לאוניברסיטה. גשם עז ירד בחוץ, השניים פתחו את מטריותיהם. "נהיגה במונית בניו יורק זו עבודה מסוכנת מאוד" אמר ניראד "הנוסע הלא נכון, הזמן הלא נכון, ייתכן ולעולם לא נדע מה באמת קרה". הפרופסור אמר "אני יודע שדיברתי עמו לפניי יומיים". הוא עשה תנועה עם היד והמשיך בדבריו "הוא היה משוכנע שמישהו עוקב אחריו, מנסה לגנוב את המחקר שלו". פניו של הפרופסור נראו קודרות. שנים שלא הרגיש ככה. "הוא מת בגלל התזה שלו" אמרה לבסוף. "זה טירוף!" אמר ניראד. "באמת?" התפרץ הפרופסור בזעם. "האיש עזב את משפחתו" אמר ניראד "הוא הקריב את הקריירה שלו כדי לרדוף אחר תיאוריות פרועות מסביב לעולם". פרופסור מוהינדר התעצבן והתחיל להאיץ את קצב הליכתו. "לאן אתה הולך?" צעק ניראד. "לדירתו, לקחת את המסמכים והמחקר שלו" ענה הפרופסור "הוא היה כזה קרוב למצוא את הראשון שבהם. המטופל הראשון שלו, הוא איתר אותו בקווניס, ניו יורק." ניראד האיץ גם את קצב הליכתו. אחרי הליכה קצרה הם התחילו לעלות במדרגות. "מוהינדר, הקשב לי" אמר ניראד "אביך היה עמיתי וחברי. פרופסור מכובד, חוקר גנטיקה מבריק..." מוהינדר הרגיש שבשלב זה עומד להגיע ה"אבל" המעצבן. "אך ברור שהוא איבד אחיזה במציאות" אמר לבסוף ניראד את סיום המשפט. "אני הלכתי בעקבות המחקר שלו. התזה שלי מבוססת על המחקר שלו" אמר הפרופסור. "כן, תמיד רצית את אישורו" אמר ניראד ועשה תנועת ידיים של "מה אתה רוצה?". פרופסור סורש רתח מכעס. "ועכשיו אתה אומר לי שכל זה היה לחינם?" הפרופסור שאל. "אני אומר לך..." התחיל ניראד את המשפט "להניח לזה..." מוהינדר לא היה מרוצה מהתשובה. "אני צריך לדעת למה הוא מת, אני חייב לדעת שזה לא היה לחינם" אמר מוהינדר "ואז אני חייב לסיים את מה שהוא התחיל".
מוהינדר סיים לעלות את המדרגות. הוא פתח את דלת ביתו של אביו וסגר את הדלת מול ניראד, שנשאר בחוץ כשיורד עליו גשם עז. אבא שלו מת. זה לא יכול להיות. הם הרי דיברו רק לפני יומיים. הוא לה היה מסוגל להאמין לזה. מוהינדר הניח את תיקו על הכסא שבסלון. משקפיים, ככל הנראה של אביו עוד היו מונחות על הספר שלו, מהיום שעזב. תיקיה גדולה הייתה על השולחן שבסלון. היה כתוב עליה "בראשית". התיקייה הגדולה הייתה מחולקת לתיקיות קטנות בתוכה. מוהינדר העיף מבט בכותרת של כמה מהתיקיות. "פוטנציאל ריחוף באוויר", "התחדשות רקמות מהירה" ועוד רבים מיכולות אחרות בהן האמין אביו היו שם. הוא דחף את היד עמוק לתוך את התיקייה ומצא שם קלטת וידיאו שהיה כתוב עליה "שיגור ממקום למקום". ליד התיק הייתה תמונה של מוהינדר בסיום לימודי בקולג'. אביו עמד לידו ונראה מרוצה וגאה. מוהינדר הסתובב. מפת עולם בדומה לזאת שהייתה באוניברסיטה הייתה תלויה על הקיר מאחוריו. על המפה היו קשורים המון חוטים לא מובנים. לפתע הפרופסור שמע צלצול פלאפון ברקע, ככל הנראה מחדר אחר בבית. ואז מישהו ענה לפלאפון. מישהו אחר נמצא בבית מלבדו, חשב הפרופסור.
"הלו?" אמר הקול של האיש האחר. האיש אחר עמד בחדר אחר בבית. שיערו היה חום והאורך היה קצר. הוא בן 44, בהחלט נראה טוב יחסית לגילו. "כן. כן, אני בדירתו עכשיו" המשיך הקול לדבר. מוהינדר רץ ברחבי החדר, הוא חיפש משהו. "לא, לא, לא, הוא השאיר הכל מאחור מלבד המחשב שלו." אמר הקול "המחקר, המפה". מוהינדר מצא את מה שהוא חיפש, מצלמה. "כן, בוא נביא לכאן קבוצה שתאסוף ותתייג את הכל" אמר האיש המסתורי. מוהינדר צילם כמה תמונות של הדירה. האיש שדיבר בפלאפון שם לב ל"פלאש" שהיה ברקע. "אני אחזור אלייך" הוא אמר לאיש שבטלפון. מוהינדר רץ למפה, תלש משהו קטן שסימן את העיק "ניו יורק", לקח את תיקו ורץ מהבית. הוא לא השאיר עקבות.
האיש עם השיער החום והקצר נכנס לחדר בו היה קודם מוהינדר. הוא הרים את המשקפיים שהיו על הספר של סורש, אותו ספר שסורש לא הספיק לסיים. האיש הרכין את המשקפיים על עיניו.

- לוס אנג'לס, נאבדה, ניקי סאנדרס -
ניקי סאנדרס שכבה על מיטתה בדירתה שבלוס אנג'לס. מוזיקה שמתאימה לחשפניות הושמעה ברקע.
היא הייתה בחורה בלונדינית בת 33. היו לה עיניים כחולות, ובמילים אחרות, היא הייתה אישה שכל גבר נורמאלי היה רוצה אותה. ניקי סאנדרס לא סתם שכבה על מיטתה. ניקי סאנדרס לא סתם הפעילה מוזיקה של חשפניות. היא הייתה חשפנית דרך האינטרנט. המצלמה צילמה את גופה, בזמן שהיא פושטת את חולצתה ונשארת עם חזייה ותחתונים בלבד. ניקי התכוננה להוריד את חזייתה אך אז נשמע ברקע המוזיקה של "נגמר הזמן". היא לבשה את החלוק שלה ורצה לכיוון המחשב. "נגמר הזמן" היא כתבה בתוכנת המסרים אליה הייתה מחוברת. שמה היה "XXXNikki4U". שניות ספורות לאחר מכן קיבלה מהמשתמש "Huggerz69" הודעה שאומרת "עוד קצת. בבקשה." היא עשתה מן פרצוף שאומר "חרמן..." ואז כתבה לו "זה יעלה לך עוד 39 דולר". כתשובה היא קיבלה הודעה שרק אמרה "כלבה!" היא אמרה לעצמה בלחש "סוטה", ועזבה את המחשב.
ניקי התכוננה לצאת מהדלת, אך כשהיא עברה ליד המראה היא נעצרה לרגע, והרגישה תחושה מוזרה. בטח זאת סתם תחושה, חשבה ניקי.
היא עזבה את המראה, פתחה את הדלת של החדר בו היא נמצאה וצעקה "הגיעה הזמן לקום, מייקה". היא המשיכה ללכת ואז צעקה שוב "מייקה". היא נכנסה לחדר של מייקה, הוא לא היה שם. מייקה הוא בנה היחידי של ניקי, הוא הדבר החשוב לה מכל. כשעזבה את החדר עברו שניות אחדות עד שהשתקפותה במראה הועילה בטובה לעזוב את החדר גם היא. ניקי לא הבחינה בזה. "מייקה!" המשיכה לצעוק ניקי "מייקה!".
היא נכנסה לאחד החדרים בבית. מייקה, בנה בן ה-11 של ניקי ישב שם על כסא ופירק את אחד המחשבים בבית. "מה?" הוא שאל. "לעזאזל, מייקה, אל תעשה לי את זה" אמרה ניקי. "לעשות מה?" שאל מייקה. הוא לא הבין מה אמו רוצה ממנו. "הקשב, אתה חייב להיות זהיר. בסדר?" ניקי רצה להתיישב ליד בנה. ניתן היה להבחין בדאגה בקולה כשדיברה. "אני רק עובד על המחשב" אמר מייקה "המקלדת הקודמת הייתה גרועה, אז הייתי חייב לבנות אחת חדשה". מייקה החזיק המון מכשירים ביד ובנה מקלדת חדשה, בהחלט דבר לא אופייני לילד בן 11. אמו הסתכלה עליו במבט של אמא שלא מבינה איך הילד שלה מבין את כל הדברים האלו "אחת חדשה." היא אמרה "האם מישהו אמר לך אי פעם שאתה האדם הקטן החכם ביותר על הפלנטה?" חייכה ניקי. "את, כל הזמן" אמר מייקה. ניקי חייכה ואז שאלה "מה זה?" והצביעה על אחד מהמכשירים של מייקה. "זו מצלמת פינהול. היא בשביל הליקוי" ענה האדם הקטן החכם ביותר על הפלנטה "הירח יכסה את השמש היום, אנו צריכים לצפות בזה". ניקי שלא הבינה באמת את דבריה שילדה אמר אמרה לו לבסוף "אם כבר מדברים על זה, אתה צריך ללכת להתכונן". היא התחילה לאסוף את חפציו. "אסור לך לאחר" אמרה "לא היום". מייקה הסתכל על אמו ואמר לה "אמא, אני כבר לבוש וארזתי את ארוחת הצהריים שלי, זה מה שעשיתי הבוקר. מה איתך?" האמא הסתכלה בפרצוף ספק כועס ספק משועשע "אל תתחכם איתי" היא אמרה "עבדתי כדי לשלם את החשבונות שלנו". מייקה, שנראה מוכן לכל תשובה אמר "כן, זו הסיבה שהם סגרו לנו את הגז שוב?"
צלצול בדלת הפריע לשיחה בין השניים. "לך תיקח את הדברים שלך ותחכה ליד הדלת האחורית, בסדר?" מייקה נראה הפעם כאחד שלא הבין. "למה?" שאל. "פשוט עשה זאת." אמרה אמו. היה צלצול נוסף בדלת. ניקי הזיזה קצת את הוילון וראתה את שני האנשים שבכניסה. רק לא הם. רק לא עכשיו. שני אנשים עם בגדים שחורים שנראים ללא ספק מאיימים עמדו בדלת. מייקה שבינתיים ארז את דבריו ראה שאמו כבר הספיקה להחליף בגדים. "אמא, מה קורה?" שאל. "לא משנה, פשוט דבר בלחש והשאר קרוב אליי" ענתה לו אמו.הם רצו דרך היציאה האחורית, מתעלמים מהצלצולים והדפיקות החוזרות בדרכם. הם נכנסו למכונית שחורה וישנה, מכוניתה של ניקי והתחילו לנסוע. בינתיים אחד מהאנשים בעט בדלת הכניסה ושבר אותה. ניקי ומייקה הספיקו לברוח. האנשים נכנסו לבית, ככל הנראה הם חיפשו אחר משהו, או אחרי מישהו.

- אודסה, טקסס, קלייר בנט וזאק-
זאק כבר היה בזמן הצילום. הסימון האדום משמאל שאומר לך שהמכשיר באמת מצלם הופיע. מצד ימין היה כתוב שנשארו עוד 96 דקות לבטרייה של המצלמה. זאק היה כולו מוכן. הוא הולך לתעד אירוע שסביר להניח שאף בן אדם לא תעד לפניו. הם הולכים לנסות את הניסיון השישי שלהם. הוא צילם מקרוב את המתקן שקלייר עומדת לטפס עליו, ואז הוא צילם מרחוק. ללא ספק, בן אדם רגיל לא יחיה אחרי דבר כזה.
הוא צילם את קלייר עולה במדרגות בבגדי המעודדות שלה. שיערה הבלונדיני התנפנף מאחוריה בעוד היא עולה עם תנועותיה הזריזות. היא כל-כך יפה. כמה מוזר שדווקא הוא יתאהב בה. הוא אפילו לא יודע להגדיר מהי. היא בת אדם בכלל?
כשקלייר הגיעה למעלה המתקן, לאחר שטיפסה בערך שבע קומות, היא צעקה למטה "המצלמה מוכנה?" זאק חייך, מספיק לו לראות את החיוך שלה וזה עושה אותה שמח לכל היום. "כן, כמעט. רק רגע" הוא אמר. קייט עברה לצד השני של המתקן. הצד שאם תיפול ממנו, לא תהיה דרך חזרה. "הגובה בין 21 ל-24 מטר" אמר זאק למצלמה "זה כל-כך לא מציאותי".
קלייר עמדה במצב שהיא עומדת ליפול, ואז היא צעקה "אוקי, אני מוכנה!" גם זאק היה מוכן, חסר לו שמשהו יקרה לה. קלייר עזבה את המעקה בו נתפסה כשידיה מתעופפות לכל עבר. היא טסה עם כיוון הבטן לרצפה והתחילה לצרוח. קלייר נפלה על הרצפה, ככל הנראה היא הייתה מתה. "אלוהים אדירים! אלוהים אדירים!" זאק כמעט עזב את המצלמה. הוא התחיל לרוץ לכיוונה של קלייר, שהייתה על הרצפה ללא תזוזה. "קלייר!" הוא צרח. הוא המשיך למלמל "אלוהים אדירים" בעוד הוא ממשיך לרוץ לכיוונה של קלייר. היא לא יכולה למות. היא פשוט לא יכולה. כשהוא הגיע גופה של קלייר היה על הרצפה. היא לא זזה. "קלייר!" הוא צעק שוב. הוא כבר התכונן לפרוץ בבכי.
ואז היא קמה. הכתף שלה הייתה מנותקת מהמקום לגמרי. היא תפסה את הכתף, משכה את העצם למטה והמצב חזר להיות כרגיל. "קנאק" של סיבוב עצם ענקי נשמע במקום. היא עמדה מולו, כאילו שום דבר לא קרה. הייתה לה שריטה ענקית על כל הלחי. היא הסתכלה ישר לתוך המצלמה ואמרה" זאת קלייר בנט. זה היה ניסיון מספר שש" בעוד היא אומרת זאת השריטה שעל הלחי נסתמה לאט לאט. היא חזרה לחיים. קלייר לא יכלה למות. היא חיה, היא עומדת ממש לידו, למרות שקפצה קפיצת התאבדות מגובה כל-כך לא נורמאלי.

- ניו יורק, פיטר פטרלי, זמן הקפיצה -
פיטר פטרלי הרים את ידיו לאט לאט. הוא עצם את עיניו ולבו דפק במהירות לא הגיונית. הוא היה נחוש בדעתו לעשות את זה, הוא היה בטוח שהוא יצליח, הרי הוא אדם הגיוני. הוא התקדם צעד אחד קדימה והתחיל ליפול מהבניין שבניו יורק. הוא קידם את ידו קדימה והמשיך ליפול.
האם הוא באמת יצליח? האם כל זה לא היה חלום? הכוחות האלה - האם הם אמיתיים?
הוא ממשיך להזיז את הידיים. הוא כאילו שוחה באוויר. זאת הרגשה נפלאה. הרצפה מתקרבת, האדמה כבר לידו, הוא עוד לא הצליח. פתאום, מאמצע שום מקום, הוא יוצא. בן-אדם מרים את ראשו ומחייך חיוך אל פיטר. בן-אדם שפיטר מכיר טוב מאוד. ניית'ן פטרלי, אחיו של פיטר, עמד מתחת לבניין, וחייך.

- ניו יורק, פיטר פטרלי, מונית -
התמונה התרחקה מפיטר לאט לאט. הוא כבר לא קפץ, הוא ישב שם, באותה מונית שאליה נכנס לפני מספר דקות. הוא היה מטושטש. הוא לא הבין מה קורה לו. שוב החלומות האלו. רגע אחד הוא קופץ מהגג, הוא ממש עף, ורגע אחרי זה הוא פשוט מתעורר, וכל הפנטזייה המדהימה מתרסקת ויורדת לטמיון. המונית בדיוק נעצרה מול תמונות נוספות של ניית'ן, אחיו של פיטר. למה הוא לא יכול להיות מוצלח כמוהו?
ניית'ן מתמודד לקונגרס. בהחלט סיבה מצוינת לגרום לכולם להיות גאים בו. בפיטר לא היו גאים כמעט אף פעם. הרי איך אפשר להשוות בין אח פרטי פשוט לבין אחד מהמתמודד המובילים לקונגרס של ארצות הברית? התשובה האמיתית די ברורה, אי אפשר.
"אתה יורד כאן, כן?" שאל הנהג, שהוציא את פיטר מחלומו. פיטר לא ענה, הוא פשוט יצא מהמונית. הוא לא יכול היה שלא לשים לב לכרזה הגדולה שכתוב בה "ניית'ן פטרלי לקונגרס".
פיטר דחף את דלת ההזזה, ונכנס למשרד יחסי הציבור של ניית'ן. ניית'ן היה בדיוק באמצע שיחה בטלפון, אבל אז הוא הבחין בפיטר שבדיוק נכנס למשרד. "מר. לינדרמן, אחזור אלייך בעוד 5 דקות, בסדר?" הוא דיבר אל הטלפון "תודה לך". ניית'ן עוד לא הספיק לשים את השפופרת במקום, וכבר הוא פנה לפיטר "אני מאחר. יש לי אירוע חברתי לגיוס כספים..." פיטר לא נראה מתעניין, למען האמת, הוא אפילו עצר את ניית'ן באמצע המשפט. "זה קרה עוד פעמיים" אמר פיטר "לפעמים אני נופל. לפעמים אני עף". ניית'ן עמד לפסול את דבריו של פיטר, אבל אז פיטר הצביע עליו ואמר "לפעמים אתה בתוכם". ניית'ן נראה מהסס קלות, אבל מיד לאחר מכן הוא אמר "אין לי זמן לזה עכשיו".
הוא הרים את מזוודתו משולחן העבודה עליו היא נחה, והתחיל ללכת במשרד. "אלו לא רק חלומות. ניית'ן" אמר פיטר, מתחיל ללכת בעקבותיו. ניית'ן נתן לפיטר את המזוודה שלו "החזק את זה" הוא ציווה. "חשבתי שהם ייעלמו. אך הם לא" המשיך פיטר בדבריו, אך ניית'ן לא נראה מתעניין, למען האמת, במקום להקשיב לאחיו הוא פנה לאחד העובדים, נתן לו ניירות ואמר לו "אני אצטרך את זה בחזרה עד 6, בבקשה." פיטר המשיך בשלו ואמר "הבוקר, כשקמתי מהמיטה, הרגל שלי ריחפה לפני שהיא נגעה ברצפה" הוא הדגים איך נראתה הרגל בעזרת תנועות ידיים "ריחפה לשבריר שנייה כאילו ריחפתי באוויר". ניית'ן בינתיים לקח דף ועט והתחיל לרשום עליו את סדר היום שלו. "אני אומר לך, אני חושב שאני יכול לעוף".
ברגע שאמר פיטר "לעוף" ניית'ן הרים את מבטו והסתכל על פיטר. עכשיו הוא ממש קפא בתנוחה הזאת, ועורו הלבין מעט. אחרי כמה שניות הוא חייך חיוך גדול וצחק קלות. מיד לאחר מכן הוא הפנה את מבטו לאחת מהמזכירות ושאל "אוון החליט?" המזכירה הנהנה וניית'ן נתן לה את לוח הזמנים שהוא כתב קודם.
עכשיו הוא פנה לפיטר. "אני אומר לך מה, אם אתה חושב שאתה יכול לעוף, אולי תקפוץ מגשר ברוקלין?" ניית'ן המשיך ללכת במשרד אבל אז הוא הסתכל לאחור אל אחיו "תראה מה יקרה". פיטר לקח את השאלה כרצינית וענה לו "אולי כדאי שאתחיל עם משהו נמוך יותר לפני כן".
ניית'ן כבר דחף את דלת ההזזה והוא התכונן לצאת לרחובות ניו יורק ביחד עם פיטר. "זה כמו, ללמוד ללכת" המשיך פיטר. ניית'ן הסתכל על פיטר בפרצוף מוזר. "אתה רציני?" הוא שאל. "אני רציני" ענה לו פיטר. ניית'ן הניח את ידו על כתפו של אחיו "אתה צריך לצאת מזה, פיטר". אחרי שתיקה מסוימת המשיך ניית'ן "לך לראות רופא. קח כמה תרופות."
ניית'ן התחיל לחשוב על הבחירות, אם פיטר ימשיך ככה זה יכול להרוס לו את הכל. "אל תשתגע לי, בן אדם" אמר ניית'ן "ירדתי ב-8 נקודות בסקרים". עכשיו פיטר התעצבן. עוד פעם, הכל קשור לניית'ן. "זה לא עליך, בסדר?" אמר בעצבנות "משהו קורה לי, ויש לי הרגשה שאתה הבן אדם היחיד שיכול להבין את זה". ניית'ן הוריד את היד מכתפו של פיטר, עכשיו היה תורו להתעצבן. "למה, לעזאזל, אני אבין שאתה חושב שאתה יכול לעוף?" הפלאפון של ניית'ן צלצל. "בגלל שאתה אחי" ענה לו פיטר.
ניית'ן נתן מן מבט של 'זה עוד לא נגמר'. הוא ענה לפלאפון והתחיל לדבר "אמא, אני לא יכול לדבר..." אבל הוא לא סיים את המשפט, הוא נעצר והתחיל להקשיב למה שאמו אומרת לו. "מה?" אמר פיטר אחרי שנראה כי ניית'ן מקשיב זמן רב למדי בלי לדבר. "אהיה שם בעוד 10 דקות" ענה לבסוף ניית'ן לפלאפון. "מה היא עשתה עכשיו?" שאל פיטר. "היא נעצרה" ענה ניית'ן. "נעצרה על מה?" שאל פיטר. "גניבה מחנות" ענה לו ניית'ן, במבט מאוד לא אופייני לו. הוא היה נראה מעוצבן. העיתונאים עוד יכולים לעשות על דבר כזה חגיגה. פיטר עצם את עיניו והתחיל ללכת אחרי ניית'ן. לאמו שלו לא הייתה שום סיבה לפרוץ לחנות. שום סיבה.

**Gondorian** · 06-15-2007, 01:40 AM

מדריך דמויות

הקטעים הבאים מכילים ספויילרים ענקיים לאנשים שלא ראו את כל הסדרה או לאנשים שמעוניינים לקרוא את מה שאני כותב. תחליטו בעצמכם אם אתם רוצים לקרוא.

שם מלא: קלייר בנט
גיל: 16
מקום מגורים: אודסה, טקסס.
עיסוק: תלמידת בית ספר תיכון, מעודדת בזמנה החופשי.
כוח: התחדשות רקמות מהירה (כל פציעה שנוצרת בגופה מתרפאת במהירות ולכן היא בעצם לא מסוגלת להיפגע).
איך גילתה את כוחה: היא גילתה את הכוח שלה כאשר נחתכה בטעות מהשידה ולאחר שהורידה את התחבושת, גילתה שהחתך נרפא לגמרי במהירות. בתחילת הסדרה היא הייתה מצלמת קלטות בהן ניתן היה לראות בבירור את ניסיונותיה הכושלים להתאבד.
קשר עם גיבורים אחרים: בתה הביולוגית של מרדית' גורדון, בתו הביולוגית של ניית'ן פטרלי, אחייניתו של פיטר פטרלי, בתו המאומצת של מר בנט.
פרטים נוספים: בפרקים הראשונים הייתה דמות מרכזית בעלילה, ועליה נאמר המשפט: "הצל את המעודדת, הצל את העולם". פיטר היה בטוח שאם הוא הצליח להציל אותה הוא באמצע שינה את גורל העולם ועצר את הפצצה מלהתפוצץ ("האם בכך שהצלתי אותך הצלתי את העולם?" שאל פיטר. "אני לא יודעת" ענתה קלייר "אני רק מעודדת").
תמונה\חתימה:

סילאר

הירו

ניקי

פיטר

מוהינדר

מאט

עדן

ניית'ן

די.אל

טד

קלוד

מייקה

אייזק

מר. בנט

**YoRt3m** · 06-15-2007, 01:47 AM

אחלה סדרה , ראיתי פרק או שניים.

**Gondorian** · 06-15-2007, 01:48 AM

כע, הסדרה הטובה.
הרעיון הוא שהעברתי את הכל לכתב וציפיתי שאנשים יגיבו על הסיפור ולא על הסדרה ><

Char · 06-16-2007, 04:27 PM

רעיון יפה ראיתי את הסדרה

נושא: Heroes\גיבורים

הגדרות נושא

מידע על הנושא

משתמשים שצופים באשכול

הרשאות